פסק-דין בתיק ע"א 6880/11

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        קבלן משנה אשר ביצע עבודות בניה בפרויקט מגורים של חברה קבלנית תובע אותה בטענה שלא שילמה לו את מלוא התמורה המגיעה לו בגין העבודות שביצע. חובתה של החברה לשלם לקבלן המשנה שלה היא העומדת לדיון בפנינו - הן מהיבטה של טענת התיישנות שהועלתה כנגד התביעה והן מהיבט היקפה של חובת התשלום.

רקע עובדתי

2.        יונס בהג'ת (להלן: המשיב) הועסק על-ידי משהב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ (להלן: המערערת) כקבלן משנה לביצוע עבודות בניה בפרויקט שאותו היא ביצעה כקבלן ראשי (להלן: הפרויקט). בין הצדדים נחתמו בתקופה שבין ספטמבר 1995 לבין נובמבר 1998 שישה חוזים לביצוע עבודות בפרויקט (להלן: החוזים), אף כי אין מחלוקת כי חלק מהעבודות שבוצעו בסופו של דבר לא הוסדרו בחוזים בכתב, אלא בהסכמות שהתגבשו בין הצדדים מאוחר יותר בעל-פה. באפריל 2000 הורה מנהל הפרויקט מטעם המערערת (להלן: מנהל הפרויקט) למשיב לחדול מעבודתו, וכך הוא עשה לכאורה החל מיום 6.4.2000. עם זאת, הצדדים חלוקים בשאלה האם המשיב אכן חדל לחלוטין לבצע עבודות בפרויקט כבר בתאריך זה, כטענת המערערת, או שמא עבודתו חודשה מאוחר יותר, והוא המשיך בביצוע עבודות משלימות עד שנת 2001, כטענת המשיב. נציין כבר עתה כי למחלוקת עובדתית זו יש השלכה על ההכרעה בשאלה של התיישנות תביעתו של המשיב, כמפורט בהמשך.

התביעה

3.        ביום 10.7.2007 הגיש המשיב תביעה כנגד המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2091-07, השופטת ר' רונן), בטענה שזו לא שילמה לו את מלוא התמורה שלה היה זכאי בגין העבודות שביצע. לטענתו, בהתאם לנוהג שהתגבש בין הצדדים (וסטה מהוראות החוזים שנכרתו בכתב) נהגה המערערת לשלם לו בסמוך לביצוע העבודות תשלום חלקי "על חשבון", על סמך היקפה המשוער של העבודה, ואילו בסיום כלל העבודות בפרויקט אמורים היו הצדדים לבצע יחדיו מדידות של היקף העבודות שבוצעו בפועל, ועל בסיסן לערוך התחשבנות סופית באשר להפרשי התשלום בין כמויות העבודה המשוערות לבין כמויות העבודה שבוצעו בפועל. לטענת המשיב, הפרשים אלה לא שולמו לו בסופו של יום, ומכאן תביעתו.

המחלוקות בין הצדדים

4.        כפי שצוין, הצדדים נחלקו בשתי סוגיות - התיישנותה של התביעה, והיקף התשלום שאותו חייבת, אם בכלל, המערערת למשיב.

5.        סוגית ההתיישנות - מאחר שהתביעה הוגשה ביום 10.7.2007 השאלה שהתעוררה במקרה זה הייתה האם עילת התביעה נולדה לפני יום 10.7.2000 (להלן: המועד הקובע) או אחריו.

6.        עמדתה העקרונית של המערערת הייתה כי עילת התביעה נולדה, לכל המאוחר, ביום 6.4.2000, עם הפסקת עבודתו של המשיב בפרויקט - כלומר, לפני המועד הקובע. לעומת זאת, המשיב טען כי הוא התבקש להשלים עבודות שונות עד לשנת 2001, ומכאן שעילת התביעה נולדה לאחר המועד הקובע, ועל כן גם לא התיישנה. עניין נוסף שעמד גם הוא בלב המחלוקת בסוגית ההתיישנות נגע להגדרת אופייה של ההתקשרות בין הצדדים. עמדתה הבסיסית של המערערת בעניין זה גרסה שההתקשרות עם המשיב הייתה מבוססת על הצעת מחיר קבועה מראש (פאושלית), כך שהזכאות לתשלום בגין כל עבודה לא הייתה תלויה בהיקפה בפועל (ומכאן שעילת התביעה בגין כל עבודה נולדה מייד עם השלמתה). לעומת זאת, המשיב טען כי היה זכאי לתשלום בגין היקפי העבודה שבוצעו בפועל, וכי הצדדים הסכימו ביניהם שההתחשבנות הסופית תיערך לאחר השלמת הפרויקט כולו. לפיכך, עילת התובענה לא יכלה, לשיטתו, להיוולד לפני שבוצעה מדידה של כלל העבודות בפרויקט והתחשבנות כוללת בגינן - ואלו לא נערכו לטענתו לפני המועד הקובע.

7.        היקף התשלום הנדרש - אף-על-פי שבאופן עקרוני הצדדים נחלקו, כאמור, גם לגבי אופייה הבסיסי של ההתקשרות ביניהם, הלכה למעשה הצטמצם גדר המחלוקת בבית המשפט קמא לשאלה מה היה היקף העבודות שבוצע על-ידי המשיב. המשיב הציג בעניין זה תחשיב המפרט את מכלול העבודות שביצע, לטענתו, וכן את ההפרשים בין הסכומים ששולמו לו על-ידי המערערת לבין הסכומים שזו הייתה מחויבת לפי הטענה לשלם לו, בהתאם לכמויות העבודות שבוצעו בפועל. תחשיב זה סומן כנספח י"א לתצהירו של המשיב, וכך נכנהו גם אנחנו, מטעמי נוחות (להלן: התחשיב או נספח י"א). בנוסף לכך, המשיב הציג גם אישור מטעמה של המערערת לגבי ביצוע חלק מהעבודות המנויות בתחשיב. אישור זה ניתן במתכונת של מסמך חתום על-ידי סמיון, המהנדס האחראי על הכמויות מטעמה של המערערת (להלן: מסמך סמיון, שסומן גם כנספח ט לתצהירו של המשיב).

פסק דינו של בית המשפט קמא

9.        פסק דינו של בית המשפט קמא קיבל במלואה את תביעת המשיב, והורה למערערת לשלם לו סך של 4,210,443 שקל בגין עבודות בנייה שביצע עבורה כקבלן משנה.

10.      בבואו לדון בטענת ההתיישנות בית המשפט קמא הצביע על כך שבפועל, ובניגוד לטענת המערערת, המשיב המשיך לבצע עבודות נוספות בפרויקט גם לאחר המועד הקובע, עד חודש אוקטובר 2000 לכל המוקדם. קביעה זו התבססה על עדותו של המהנדס הראשי מטעם המערערת, שרגא גרניצא (להלן: גרניצא), אשר מסר כי המשיב ביצע, לבקשתו, השלמות, תיקונים נקודתיים ונקיונות בדירות הפרויקט עד לחודש אוקטובר 2000, וכן על סמך מכתב שהוציאה המערערת לבקשת המשיב ביום 13.6.2004, ובו אישרה שעבד עבורה כקבלן משנה בין השנים 1995-2001. אמנם, המשיב לא יכול היה להבהיר אלו עבודות בדיוק ביצע לאחר המועד הקובע, אולם בית המשפט קמא קבע שדי בכך שבוצעו עבודות נוספות, יהא טיבן אשר יהא, כדי לדחות את טענת ההתיישנות.

11.      בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיב גם בכל הנוגע לאופייה של ההתקשרות בין הצדדים. בית המשפט קמא דחה את הטענה שההתקשרות הייתה פאושלית, וזאת בהסתמך על מספר ראיות: העובדה שבאחד ההסכמים צוין מפורשות כי מחירו הוא פאושלי, בעוד שבאחרים צוינו כמויות במ"ר (פרט שאין לו לכאורה מקום בהסכם פאושלי); עדותו של מנהל הפרויקט אשר ציין שהתשלום למשיב חושב "לפי מה שבוצע בפועל", ואשר בעדותו בית המשפט קמא נתן אמון רב, בשים לב לכך שלא היה לו לכאורה מניע לכזב; ועדותו של גרניצא, ממנה עלה כי לפחות במקרים מסוימים המערערת שילמה למשיב בגין עבודות שעלו בהיקפן על המצוין בתכניות. בהמשך לכך, בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיב גם בעניין דרך ההתחשבנות שסוכמה בין הצדדים. בעניין זה נקבע, בראש ובראשונה על סמך עדותו של מנהל הפרויקט, כי הצדדים סטו מהוראות ההסכמים, לפיהן המשיב נדרש להגיש חשבונות מדי חודש בגין העבודות שביצע בחודש הקודם, והלכה למעשה גיבשו ביניהם נוהג התחשבנות שונה. לפי המוסכם, כך קבע בית המשפט קמא, במהלך ביצוע העבודות שולמו למשיב תשלומים חלקיים בהתבסס על המפרט, ואילו רק לאחר השלמת כלל העבודות באתר נערכו מדידות, שעל בסיסן אמורים היו להיערך החשבונות הסופיים. אמנם, נספח ט' נשא את התאריך 30.3.2000 - היינו, לכאורה הכמויות המנויות בו אושרו על ידי המערערת עובר למועד הקובע - אולם בית המשפט קמא קיבל בעניין זה את טענת המשיב, כי נספח ט' שיקף מדידות חלקיות בלבד, ואילו עבודות אחרות נשוא התביעה טרם נמדדו וטרם אושרו באותו מועד.

12.      נוכח כל האמור, בית המשפט קמא דחה את טענת ההתיישנות, ודן בתביעה לגופה. בית המשפט קמא התמקד, כאמור, בשאלה של היקפי עבודות הבניה שבוצעו על ידי המשיב בפועל, ובפרט - בשאלה האם עלה בידו להוכיח כי הוא ביצע את הכמויות המצוינות בנספח י"א. בית המשפט קמא ענה על שאלה זו בחיוב - ובהמשך לכך קיבל את התביעה - בהתבסס על שני טעמים עיקריים. הטעם הראשון, היה עדותו של מר גורב (להלן: גורב), מומחה אשר ביצע מדידות באתר הבניה עבור המשיב. בעניין זה נקבע שגורב לא יכול היה, אמנם, להעיד כי דווקא המשיב ביצע את העבודות שנמדדו, אולם הוא יכול היה להעיד על כמויות העבודה שבוצעו נכון למועד הרלוונטי - וככל שהמערערת ביקשה לטעון שחלק מכמויות אלו בוצעו בידי קבלנים אחרים, נטל ההוכחה בעניין זה רבץ עליה. בית המשפט קמא ציין כי המערערת אכן טענה לכך, ואף הציגה חשבוניות שהתייחסו להיקף העבודות שבוצעו לכאורה על-ידי קבלנים אחרים. אולם, נקבע שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, הן בשל כך שלא מדדה מבעוד מועד את היקפי העבודה הכוללים שביצע המשיב מיד עם עזיבתו את הפרויקט, והן בשל כך שלא הציגה את ההסכמים שעשתה ביחס לפרויקט עם הקבלנים האחרים. הטעם השני שעליו הסתמך בית המשפט קמא היה נעוץ באישור שניתן מטעם המערערת (באמצעות סמיון) לנספח ט'. בית המשפט קמא יצא מנקודת הנחה שהכמויות המפורטות במסמך זה זהות לאלו המפורטות בנספח י"א, ובעניין זה ציין כי "אין טענה כי נספח י"א משקף כמויות שונות מאלו שצוינו על גבי נספח ט'" (עמ' 12 לפסק הדין). בהמשך לכך, נקבע כי הכמויות העומדות בבסיס תביעתו של המשיב אושרו, למעשה, בידי המערערת. בעניין זה נאמר בפסק הדין כך: "מאחר שאין חולק כי סמיון אכן אישר את הכמויות שנתבעו על ידי התובע [המשיב], היה על הנתבעת [המערערת] להבהיר מדוע היא אינה משלמת לו את הסכומים אותם אישור [צ"ל אישר] מהנדס מטעמה" (עמ' 13 לפסק הדין). משכך, בית המשפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב, והורה למערערת לשלם לו סך של 4,210,443 שקל בגין עבודות בנייה שביצע עבורה כקבלן משנה, על יסוד החישובים המפורטים בנספח י"א.

הטענות בערעור

13.      בערעור חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם בשני העניינים העיקריים שעליהם נסבה התביעה - המחלוקת בסוגית ההתיישנות והמחלוקת בסוגיה של היקף התשלום שלו היה זכאי המשיב (שהתמקדה בשאלה האם היה זכאי לתשלום בגין הכמויות המפורטות בנספח י"א).

14.      בכל הנוגע לסוגיה של מועד התגבשות העילה, המערערת טוענת שעילת התביעה של המשיב בגין כל עבודה ועבודה שביצע נולדה מייד עם ביצועה. בהקשר זה, היא סבורה שבית המשפט קמא שגה כאשר התייחס להתקשרות בין הצדדים כמקשה אחת, תוך התעלמות מכך שהמשיב ביצע עבודות שונות בבניינים שונים, לפי חוזים שונים, ושההתחשבנות בגין כל עבודה הייתה אמורה להיעשות בנפרד וללא תלות בהשלמת העבודות האחרות. כמו כן, ובאותו הקשר, המערערת שבה וטוענת בפנינו שההתקשרות בין הצדדים הייתה פאושלית - ועל כן לא היה, לשיטתה, כל צורך לבצע מדידות לפני שהמשיב יוכל להגיש את חשבונותיו. לחילופין, המערערת טוענת כי אף אם המשיב אכן נדרש לבצע מדידות, עילת התביעה נולדה במועד בו יכול היהלבצען (היינו, סמוך לאחר ביצועה של כל עבודה ועבודה), ומסקנה זו אינה נגרעת רק בשל כך שהמשיב בחר לדחות את המדידות וההתחשבנות עד לאחר השלמת ביצוען של כל העבודות. לחילופי חילופין, המערערת סבורה כי אף בהנחה שהוסכם בין הצדדים שהתחשבנות תתבצע על יסוד מדידות שייערכו לאחר השלמת כלל העבודות באתר, הרי שלא הייתה כל מניעה לבצע את המדידות לפני המועד הקובע, שכן כל העבודות המצריכות מדידה כבר בוצעו, לטענתה, עובר למועד זה, ואילו לאחר מכן ביצע המשיב, לכל היותר, עבודות ניקיון ותיקונים פנימיים בדירות.